פרסום סיפורים

אני יודעת
אבל אין לי כוח לזה
בדרך כלל אני מתקנת עד שהם מעצבנים
אז התרגלתי להחזיק את עצמי ממש חזק לא לתקן

אני כותבת ספר והתחלתי להקליד אותו על המחשב. כדי לי לפרסם אותו כאן?

לייק 1

נראה לי

אם בא לך…

:+1:

כן כן כן כן כן כן כן!!!

סבבה

אני לגמרי מבינה את רוב הבעיות שאמרת נגיד לגבי המספרים אז שם המספר שלי הוא הדבר הכי גרוע בעולם וזה למה אני כותבת ככה אבל אני אבדוק ואנסה לתקן, חלק מהדברים אז נגיד לגבי אותיות איתן אני כרגע משתמשת ואפילו מתקנת אחרים אבל את ההתחלה של הסיפור שלי אני כתבתי בכיתה ה’ ו’ כזה אז פחות ידעתי אבל נגיד עכשיו בפרקים האחרונים שכתבתי לגמרי אפשר לראות שינוי לא רק באופן הכתיבה אלא גם בדקדוק הלשוני.
אני אעבור שוב על כל הערות שלך אני לא מבטיחה שאני אקח את כולן אבל עם רובן אני באמת מסכימה ואני אתקן את הסיפור לפיהם (כולל את הבעיות בלשון).
ולפני שאני אעלה עוד פרק אני אעבור עליו שוב ואני מקווה שהוא יעמוד בסטנדרטים שלך.
ורק שתדעי לפי דעתי את לגמרי לא אכזרית אני פרפקציוניסטית בעצמי אבל אני קראתי את ההתחלה כול כך הרבה פעם שאני כבר מקריאה אותה לעצמי בראש אז אני לא בדיוק עברתי עלייה יותר מידי.
אני ממש מודה לך על כל ביקורת שהיא טובה או רעה כי כל המטרה שהעליתי את הסיפור שלי לפה זה כי אני רוצה להשתפר וביחד עם זאת גם לשפר את הסיפור שלי.

לייק 1

אוקיי שוב שלום בהתאם להערות שכתבו פה בתגובות אני אתחיל עם להציג את עצמי.
קוראים לי כרמל אני בעצם רוצה לעלות פה סיפור שהתחלתי לכתוב באזור כיתה ה’ ו’ ככה שעברו מלא שנים אבל אני עדיין לא מוותרת על הסיפור הזה לאור הערות שאני ממש מעריכה שנתנו לי על הפרקים שהעליתי אני לקחתי את המחשב שלי והתחלתי לכתוב מחדש כרגע זה רק את הפרק הראשון מפני שאחת הערות הייתה שאני צריכה מינימום של 1,500 מילים אך אני הרגשתי שאני לא צריכה להוסיף עוד משהו לפרק והוא הסתיים ב-1,200 מילים (1,262 ליתר דיוק) מספר מכובד לאור העובדה שקודם מספר המילים היה 191. ככה שניתן לראות שהשקעתי לפי דעתי הפרק החדש יותר מסקרן ויותר טוב, אנא קחו גם בחשבון שאת הפרקים הראשונים כתבתי שעוד הייתי ביסודי ככה שהם לא בדיוק יצירת אומנות גדולה אבל אני מקווה שעם ההערות והטיפים שלכם אני באמת אוכל לשפר את הסיפור ואת הכתיבה שלי.
הפרק הקודם עדיין מפורסם למעלה ככה שלפי דעתי באמת ניתן יהיה לראות את השינוי שבכתיבה שלי למרות שעדיין השתמשתי ברוב מה שכתבתי בעבר. אז למי שמעוניין.
בנוסף אני אחזור על זה כי זה ממש חשוב לי, על מנת שאני באמת אוכל להשתפר אני אשמח לקבל כל ביקורת שיש לכם על הפרקים טובה או רעה אני לא אפגע (אם כן עדיין תשקלו את בחירת המילים). אני מניחה שרוב האנשים פה הם לא סופרים מקצועיים אלא נוער שכותב סיפורים כמוני אך עדיין גם אם דעתכם אינה מקצועית היא חשובה לי מפני שספרים לא קוראים רק סופרים אחרים אלא גם מבוגרים וילדים אחרים שלהם יכולים להיות דעות שונות.

ראשון, 3.4
היום הייתה לי יום הולדת ארבע עשר הכי מפתיע שיש. בפעם הראשונה בחיי אני לא ידעתי מה לומר! אם היית מכיר אותי אז היית יודע שיש לי תמיד אבל תמיד מה לומר.
הכול התחיל כרגיל קמתי בשש וחצי עם השעון המעורר שלי מה שאומר שאני בעצם התעוררתי בשבע, ישר התלבשתי עם סתם ג’ינס עם חולצה שחורה חלקה (אין לנו קוד לבוש בבית הספר) נעלתי מהר את הזוג האהוב עליי של הנעליים ורצתי למטה לאכול ארוחת בוקר של יום הולדת, במשפחה שלנו שלמישהו יש יום הולדת אבא שלי מכין לנו פנקייקים מיוחדים והוא שם עליהם כדורי גלידה בטעם שוקולד וסוכריות אחד הדברים הטעים ביותר שטעמתי אי פעם אז אפשר להבין למה רצתי למטה, ישר ראיתי את האחים שלי יושבים מסביב לשולחן עם ההורים שלי. אבא אמר לי: “בוקר טוב יפיפייה נרדמת” ראיתי כבר שאחותי הקטנה חיכתה כבר כמה זמן שאני ארד למטה כדי שהיא תוכל לאכול מהפנקייקים אבל כבר לא היה לי אכפת כי אני רציתי לאכול אותם. אז אכלנו את הפנקייקים במהירות ואני יצאתי לבית ספר אחותי לגן ואח שלי נשאר בבית.
אבל שחזרתי מבית ספר להפתעתי גיליתי שההורים שלי היו בבית שחזרתי אני רגילה שהם חוזרים אחריי אבל הנחתי שזה אומר שתהיה ארוחת צהריים מוכנה אז לא היו לי תלונות, כמובן שלא ידעתי מה מצפה לי שנכנסתי הביתה.
ההורים שלי ישבו על הספה ודיברו ביניהם שנכנסתי הם ישר השתתקו הייתי אחרי יום לימודים אז ממש לא היה אכפת לי אבל אז אמא שלי קראה לי לבוא לשבת איתם אז התחלתי לחשוד מה יכול להיות שהם רוצים ממני? בדרך כלל שהם רוצים לדבר איתי הם לא עושים את זה כל כך רציני. הייתה בחדר מן אווירה מוזרה שכזאת כאלו ממש לחוצה שיש משהו שהם לא מספרים לי.
ברגע שהתיישבתי על הספה שמתי לב לפרצופים המודאגים והלחוצים שהיו על הפנים שלהם ישר שאלתי עם הכול בסדר במבט חשדני. הם התחילו להגיד לי שהם אוהבים אותי לא פחות ולא יותר משאר האחים שלי שאני אהובה בדיוק באותה מידה ואחרי שהם יגידו לי את מה שהם צריכים שום דבר לא יהיה שונה ודברים בסגנון הזה שממש הפחידו אותי מה שגרם לכך שהם קיבלו את צומת לבי המלאה.
ההורים שלי סיפרו לי סוד שהם שמרו מאז שנולדתי,לא סוד כמו שיש לי אחות תאומה שמתה בלידה או אח גדול שנלחם ונהרג. אף אחד מהסודות האלו לא נוראים כמו הסוד שהם שמרו, בסוד הזה אף אחד לא מת או נפטר או אפילו נפצע ואף אחד לא מתגרש או מתחתן. הסוד שהם שמרו היה קשור אלי ממש מקרוב כי הסוד הזה היה עליי. אל תחשבו שאני חולה במחלה סופנית או אוטיסטית וגם אני לא הייתי חולה והחלמתי אף אחד מהרעיונות האלו נכונים. תמיד חשבתי שאני דומה למשפחה שלי יש לי את אותו שער כמו אמא שלי ואת אותם עיניים כמו לאבא שלי כנראה שזה פשוט צירוף מקרים. ההורים שלי סיפרו לי שאני… לא אפילו פה ביומן שלי אני לא יכולה לכתוב את הסוד שלי ואם פה אני לא יכולה לכתוב אותו איך אני אמורה לספר לחברים שלי על זה? אני אומרת שאני אשמור אותו לעצמי ואפילו לא אספר לאחים ולחברים שלי זה יהיה הסוד שלי.
אחרי השח"נש (שיחת נפש) עם ההורים שלי מיהרתי לצאת לא בגלל מה שהם דיברו איתי עליו כאלו גם אבל בגלל היום הולדת שלי אני קבעתי להיפגש עם החברות שלי, דנה, לילי, ורומי, בקניון כדי שנעשה שופינג לכבוד היום הולדת למרות שממש לא הייתי במצב רוח הייתי חייבת לשים את הפרצוף השמח והמתרגש שלי ולהעמיד פנים שלא סיפרו לי עכשיו משהו שישנה לגמרי את כל הדרך שבה אני משקיפה על החיים שלי.
נפגשתי איתם בשולחן הקבוע שלנו בבית קפה ישר בכניסה של הקניון, אנחנו מבלות שם כל כך הרבה זמן שהעובדים כבר מכירים אותנו מעבר לרמה של שמות, אז שנכנסתי ראיתי את מאיה המלצרית לפי דעתי היא הכי נחמדה שם היא אפילו זכרה את היום הולדת שלי כי שנכנסתי היא נגשה אליי לפני שהספקתי להגיע לשולחן עם הבנות חיבקה אותי ואמרה לי מזל טוב. לאחר מכן הלכתי לשולחן שישבו הבנות הם אמרו שהן מחכות לי כבר מלא זמן אבל ידעתי שהן צוחקות אז אפילו לא זרמתי איתן. רומי ולילי אמרו שהן הולכות לקנות לעצמם שייק לפני שאנחנו מתחילות שופינג מטורף או במקרה שלנו נעבור בקצת חניות בגדים ונסיים בחנות הספרים אבל בכל מקרה זה אומר שנשארתי לבד עם דנה שהיא ישר שמה לב שעובר עליי משהו ואני לא הכי מרוכזת. היא ניסתה לתפוס את צומת לבי אבל אני שקעתי במחשבות אך לבסוף שמתי לב אליה היא אמרה שהיא רוצה לדעת מה הדבר שמצליח להטריד אותי אפילו ביום הולדת שלי אני חשבתי שהחלטתי לא לספר לחברים שלי אבל פתאום לא הייתי כל כך בטוחה אולי אני אספר רק לדנה אחרי הכול היא החברה הכי טובה שלי אם אני לא יכולה לבטוח בה אז במי אני אבטח?
אבל בכל מקרה גם אם כן אספר לה לא הייתה לי שום כוונה לעשות את זה בקניון שמילא רומי או לילי ישמעו נגיד משהו מהשכבה שלנו פתאום יעבור מהשכבה וישמע אותי מספרת את הסוד העצום שלי הסוד שיכול להרוס לי את החיים אז לא הייתי בדיוק פזיזה לרוץ לספר לכל העולם אותו. אז אמרתי לה אני אדבר איתה על זה אחר כך.
המשך היום עבר בזה שקנינו קצת בגדים חמודים וכפי שצפיתי את זה כבר בהתחלה סיימנו בחנות הספרים וקניתי שם שלושה ספרים חדשים כצפוי לפי דעתי אין פעם אחת שנכנסתי לחנות ספרים מבלי לקנות לפחות ספר אחד אבל בכל מקרה קנינו כולנו גלידה והלכנו ברגל הביתה אני ודנה הלכנו לפארק קרוב לבית שלה שהגענו לשם התיישבנו על הדשא ליד כל המתקנים. לא עברו חמש דקות והיא כבר התחילה לחקור אותי למה אני מעופפת? מה קרה לי? מה מטריד אותי? אני כבר התחלתי לספר כאלו היא בטח לא הבינה כלום אבל אתה צריך להבין שזה קשה לספר למשהו שמכיר אותך כל החיים שלך שחושב שהוא יודע בדיוק מי אתה, אתה חושב שאתה יודע מי אתה ואז פתאום בום! מישהו בא והורס לך את כל המציאות שאתה מכיר ואתה כבר לא יודע במה לבטוח.

אני התחלתי לספר לה: "אהמהם היום ההורים שלי עשו איתי שיחה…
ברגע האחרון התחרטתי, החלטתי שאני לא רוצה שהיא תדע כי אז היא בטח תשאל אותי שאלות בנושא שממש אין לי כוח לענות למישהו אחר עליהם כי אני בעצמי עוד לא היה לי זמן לחשוב עליהם כי הכול קורה כל כך מהר.
אז עניתי במקום: “את יודעת על גיל ההתבגרות, בנים, ועוד דברים מגעילים ודוחים שכאלו”.
היא קנתה את זה והסכימה איתי שזה באמת משהו שלגמרי מסיח את הדעת ואני ממש אבל ממש לא צריכה לפרט לה על זה יותר מידי ושיש דברים שעדיף שלא נספר אחת לשנייה ואז מיד שתינו פרצנו בצחוק והתגלגלנו על הרצפה. לאחר מכן נפרדנו וכל אחת הלכה הביתה.

שהגעתי הביתה ישר רצתי לחדר שלי וננעלתי שם לא הייתה לי שום כוונה לצאת אפילו לא לארוחת הערב לא היה לי רצון להיפגש עם ההורים שלי ושהם יתחילו לשאול אותי איך אני מרגישה ושאלות בסגנון הזה שהשאלות האלו יובילו לעוד שיחה מביכה. שיחה מביכה אחת ביום זה כבר אחת יותר מידי.
בחדר התחלתי להכין את השיעורים שלי ובגלל שהייתי כל הזמן הזה נעולה בחדר אז כמובן שהצלחתי לסיים את כולם ולא היה לי כלום לעשות ואז נזכרתי במתנה שאמורה להיות מהאחים שלי אבל אני יודעת שההורים שלי קנו את זה בבשמם. פתחתי את המתנה, הייתי כל כך לא מרוכזת היום שאפילו לא פתחתי את המתנות שלי, למזלי זאת הייתה חוברת ציור לעיצובים שלי שזה ממש מעולה כי המחברת שלי עומדת להיגמר, אז שקעתי בזה משום מה היו לי כל כך הרבה רעיונות חדשים אני לא יודעת מאיפה כולם צצו אבל היו כל כך הרבה שכבר ציירתי בחצי מהמחברת החדשה שקיבלתי. שסיימתי השעה הייתה ממש מאוחרת ארוחת הערב עברה ממזמן כנראה ההורים שלי החליטו להניח לי לנפשי שלפי דעתי זאת החלטה מצוינת. ישר הלכתי לישון כי גם אם היום זה היום הולדת שלי מחר יש בית ספר והאמת היא שאני ממש מחכה לצאת מהבית ולהיות במקום אחר.

לייק 1

כדאי שתציגי את עצמך בפוסט ‘‘ברוכים הבאים לפורום שלי!’’ בתגובה קצרה ומסודרת כדי שכולם יכירו אותך טיפה יותר טוב?

וגם קצת לקצר

היי:v::smile: אז לפני כמה חודשים אמא שלי סיפרה לי על תחרות הסיפור הקצר (ידעתי עליה כבר שנה לפני ורציתי להשתתף אבל לא גמרתי את הסיפור בזמן) אז השנה המשכתי את הסיפור של שנה שעברה וזכיתי במקום ה… תופיםתופיםתופיםתופיםתופים

שני:smile::smile::sweat_smile::sweat_smile: וזה כבוד גדול כי כל המשתתפים היו גדולים ממני (אני בת 12) אז עוד מעט אני אעביר את הסיפור לפה. הוא טיפה ארוך (2500 מילים…) אבל אני מאמינה שתשרדו:smile: רמה לא גבוהה מידי אבל עדיין… יס

3 לייקים

???

זה המקסימום מילים…:joy::joy::joy::joy::joy::joy::joy: ולמזלי, כי עם כל הרצון הטוב אני לא יכולה לרשום סיפור טוב בפחות מזה:joy::joy::joy::joy: צודק שזה קצת סותר… אבל זה מה שהם נתנו

ליבי הייתה בת יחידה. היא גרה בתל אביב עם ההורים שלה.
אבל יום אחד קרה הדבר הכי מוזר בכל ההיסטוריה של הדברים המוזרים.

ליבי ישבה על המרפסת. היא הייתה לבד בבית: אמא הלכה לרופא שיניים ואבא תמיד עובד עד מאוחר. זה היה היום הכי לוהט ומשעמם שהיה בחיים שלהם והיא הייתה בת 14!
“היום הזה כל כך חם ומשעמם שאפשר לאפות לחם ולטגן חביתה תוך חמש דקות על השמשה של המכונית!” אמרה ליבי בקול משועמם ועייף. “אולי אני אלך לבית הנטוש של דוד אריק?” שאלה את עצמה והלכה להתארגן. דוד אריק היה אח של אימה של ליבי שמת בתאונת דרכים כאשר נהג משאית שיכור נסע במהירות ודרס את דוד אריק שרכב על אופניים. כעבור עשר דקות היא הגיעה לבית הנטוש של דוד אריק, אבל הדלת הייתה נעולה. “איך אני אכנס?” שאלה ליבי. “אה! בקלות. אני אחפש חלון פתוח, אכנס דרכו ואפתח לך את הדלת מבפנים”.
ליבי רצה מסביב לבית עד שמצאה חלון פתוח למחצה והצליחה להשתחל פנימה. הבית היה מלא בתמונות של דוד אריק בחו"ל, חוץ מזה הבית היה יחסית ריק: היו שם מיטה, שולחן עגול כורסה גדולה ואח. האח היה כבוי ומעליו הייתה תמונה של דודה רינה. דודה רינה הייתה אשתו של דוד אריק והוא אהב אותה מאוד. פעם הם גרו בחיפה באחוזת פאר, שדודה רינה מתה מהתקף לב דוד אריק עבר לתל אביב לבית הקטן והרעוע הזה. האחוזה הזכירה לו יותר מידי את אשתו. ליבי הלכה לעבר הדלת, וכשהגיעה היא לא ראתה את המפתח של הבית…
“תחפשי מתחת לשטיח!” אמר הקול שבראש שלה. ליבי הרימה את השטיח הקטן שליד הדלת, ומצאה שם צרור של מפתחות בכל הצבעים: אדום,ירוק,צהוב, כחול, חום, כתום, סגול ושחור. היא לא ידעה באיזה מפתח לבחור. אז היא ניסתה את המפתח הירוק אבל הוא לא היה הנכון. ליבי ניסתה את כל השאר לשווא חוץ מהסגול שהיה המפתח הנכון. “סוף סוף!” צעקה ליבי בהקלה. “טוב בוא נפסיק ונתחיל לסרוק” אמרה ליבי בתחושת סיפוק. ליבי הוציאה מהתיק שלה את הפנס האדום שאמה קנתה לה. היא עלתה בשקט אל חדר השינה. היה שם רדיו קטן ושתי תמונות: תמונה של דוד אריק ודודה רינה בחג פסח, ותמונה של דודה רינה ודוד אריק בחתונה. בתמונה ראו את כל המשפחה ואת דודה רינה בוכה מהתרגשות. גם ליבי התרגשה והרגישה שיש דמעות בעיניה. שהיא פתחה את המגירה של דוד אריק היא מצאה פתק שהיה כתוב בו:
**לליבי, אחייניתי האהובה: **
**אם את קוראת את הפתק הזה סביר להניח שאינני **
בחיים. תפתחי את הארון הגדול שבחדר השינה ותמצאי קופסה.
בקופסה הזאת יש סוד מופלא שאף אחד לא הצליח לגלות,
אולי את תצליחי.
בהצלחה, ד.א.

“דוד אריק!” אמרה ליבי בהתלהבות ורצה לארון. היא באמת מצאה שם קופסה וניסתה לפתוח אותה אבל היא הייתה נעולה.
בדרך חזרה הביתה ליבי לקחה את הקופסה המסתורית שלפתע המנעול פשוט התפורר! מכיוון שהיא הייתה ליד גן ציבורי, והיה עוד הרבה זמן עד שבע בערב, ליבי עצרה בגן הציבורי ופתחה את הקופסה. בפנים היו תמונה של כוכב ירוק, ושני פתקים הכתובים בכתב מוזר שנראה כמו קשקוש עתיק. “איך נדע איזה כתב זה ואיך לפענח אותו?” שאלה את עצמה בייאוש מהול בסקרנות. “זה כתב יווני עתיק” חשבה ליבי. “חברה שלי יודעת יונית עתיקה אז היא לימדה אותי לפני חודש בערך “מה השעה בכלל?” שאלה ליבי בפיזור והסתכלה בשעון. “אוי ואבוי!!!” קראה “כבר רבע לשבע, וארוחת הערב מתחילה בשבע! אמא ואבא יתפוצצו מכעס!!!” נבהלה והתחילה לרוץ לכיוון הבית. ולמזלה, היא הגיעה בדיוק בזמן למנה הראשונה: ברוקולי בציפוי איזה רוטב מגעיל כזה של מבוגרים… ‘יאאאאק’ חשבה באותו הזמן שראו את האוכל המוגש לשולחן. “אמ… אני לא רעבה אמא ואבא! לילה טוב!” צעקה ממעלה גרם המדרגות, צחצחה שיניים בזריזות ונכנסה למיטה. בלילה, היא חלמה על הקופסה המסתורית ומה אומרים הכתבים. בבוקר, ליבי התעוררה מוקדם והוציאה את הקופסה מהארון שלה. אך לפתע, היא שמה לב שעל התחתית של הקופסה מצויר משהו. היא סובבה את הקופסה ומה שהיא ראתה, גרם לעיניה כמעט ליפול מחוריהן! על הקופסה היה חרוט בכתב מכוער אך מובן:
כל המחזיק בקופסה זאת, יקולל לעד!! ואל תנסו לברוח… כי אני עוקבת אחריכם… העין השחורה רואה הכל… אם את רוצה לקבל סיכוי להינצל, בואי אל הצריף הנטוש מאחורי הצרכנייה, בשעה 12:00 בצהריים.
ליבי פלטה צרחה ועצרה מהר, כי ההורים היו בבית. היא התגנבה לעבר הדלת… ולמזלה, היא הייתה נעולה, וההורים ישנו היטב. ליבי התלבשה והלכה לשבת בבית העץ. היא קראה את המילים שוב ושוב ופתאום היא הרגישה מבולבלת " אבל למה דוד אריק לא הזהיר אותי? הוא הרי אוהב אותי, ואני חשובה לו…” שאלה את עצמה. “אז מה אני אעשה? באיזו קללה מדובר? אני הולכת למות? זהו! זה הסוף” ליבי, קודם כל תירגעי. אולי נלך אל מאחורי הצרכנייה, ונבדוק מה רוצים מאיתנו…" אמר הקול שבראשה. ליבי הסכימה עם מחשבותיה ויצאה מהבית.
כאשר הגיעה לצרכנייה, ליבי הלכה לצריף מאחורי הצרכנייה ושאלה בשקט: " יש כאן מיש…" עצרה ליבי את המשפט, כאשר הרגישה שמישהו עומד מאחוריה, ונושף בעורפה. היא הסתובבה בבעתה, והסתכלה על הדמות הענקית, המכוערת והלא מציאותית שעומדת מאחוריה. אך כל המוזרות במראה המשונה שלו, התגמדה לעומת העיניים שלו. ליתר דיוק, העין שלו. העין הגדולה והמכוערת שלו, אשר הייתה שחורה לגמרי. “שלום לך, ליבנת” אמרה הדמות בקול עמוק. " מ…מ…מאיפה אתה יודע את השם האמיתי שלי?" גמגמה ליבי בחשש. השם האמיתי שלה היה ידוע רק לה ולהוריה " אני יודע הכל. אבל לא באתי בשביל שנדבר עליי. אני צריך אותך, ואת הכוחות שלך." “אמ… כוחות…?” ליבי הייתה כבר ממש מבולבלת. " טוב, אני מבין שהורייך לא סיפרו לך על הניארות. לא נורא, בואי איתי, ונספר לך הכל במשרד שלי." “ולמה שאני אבטח בך? אם כל הכבוד, אתה עדיין איש זר עם עין אחת באמצע הפנים…” “אני מבין אותך, אבל אני רק רוצה בטובתך. יש אנשים רעים מאוד בגלקסיה הזאת, ואנחנו נשמור עלייך מהם” “אני לא זזה מפה!” ליבי כבר התחילה להתעצבן. “אמרתי לך, את ניארה. אבל חשוב לשמור על זה בסוד מפני שכל מי שידע על כך, יהיה בצרות” ליבי חשבה על משפחתה, ועל כל זה שלמרות שהם מעצבנים לפעמים היא עדיין אוהבת אותם, והם חשובים לה. “אני מסכימה” אמרה לבסוף ליבי. “לא חשבתי אחרת” אמר הענק, והסתובב לכיוון הרכב שלו. הוא לחץ על כפתור בחולצתו, והמכונית הכסופה הפכה בן רגע לחללית גדולה. ליבי שפשפה את עיניה בחוסר אמון, ונרתעה לגבי הרכב החללי הגדול. " אל תפחדי, אנחנו רק ניתן קפיצה קטנה לכוכב אזולו ונחזור" “אזולו? איזה מן שם של כוכב זה אזולו? אני מכירה צדק, שבתאי, מאדים… אבל אזולו?” “הכוכב שלי נמצא בגלקסיה אחרת משלכם, הנקראת סוף היקום ימינה. זה לא כזה רחוק כמו שזה נשמע, אם טסים בטיל שלי.” " או…קיי…" " אני רק צריך ממך אישור מלא שאת מסכימה להיות ניארה טיפוסית, ולמלוך על אזולו" סליייחה??? אני לא יודעת מה זה ניארה, איפה זה אזולו, ומה אני צריכה לעשות בכלל. איך אתה מצפה שאני אענה לך על שאלה שיכולה לגרום לשינוי חיי מהקצה אל הקצה, כאילו שואלים אותי כמה זה אחד ועוד אחד!!!" עכשיו ליבי ממש צעקה, ומעיניה ירדו דמעות “מספיק שאני מבולבלת מכל מה שקרה, עכשיו זה?? תן לי לישון על זה, ואני אחזור אליך מחר.” “אני מסכים. דרך אגב, לא הצגתי את עצמי. אני יחיאל. אבל את יכולה לקרוא לי יוחי.” אמר, הסתובב, ונכנס לתוך החללית “נתראה מחר” צעק מתוך החללית ואז…המריא לשמים. לא עברו שניות ספורות וכבר נעלמה החללית המפלצתית בשמי אחר הצהריים. ליבי הרגישה עייפה ומבולבלת. היא חזרה הביתה ונכנסה ישר למיטה. בלילה ליבי הגיעה להחלטה. כשהיא התעוררה היא התארגנה מהר, יצאה מהבית ורצה למקום שבו פגשה את יוחי אתמול. הוא כבר חיכה לה שם “נו? החלטת?” “כן. אני אבוא אתך. אבל בתנאי אחד. תבטיח לי שתמחק לכל השפחה שלי את כל הזיכרונות ממני” אמרה ליבי בקול רועד מבכי “כמובן. כל מה שתרצי” “קדימה אני מוכנה” מחתה את הדמעות והתחילה ללכת לכיוון החללית. “קדימה אתה בא?” צעקה ויוחי מיד הגיע “רק שימי חגורה, הטיסה תיקח כשעתיים וחצי” ליבי שמה חגורה וכבר אחרי חצי שעה נרדמה. כשהתעוררה, היא לא הבינה איפה היא נמצאת, וכשנזכרה קמה ממקומה וחיפשה את יוחי. כשמצאה אותו ליד ההגה שאלה אותו “עוד כמה זמן מגיעים?” “הנה את רואה את הכוכב הירוק שם? זה אזולו” “זה הכוכב שהיה בקופסה של דוד אריק…” מלמלה בשקט “מה אמרת?” “כלום… לא חשוב…” כשנחתו, ראתה ליבי הרבה יצורים מוזרים: לטאות עם ארבע עיניים, גושי פרווה סגולים עם רגליים ועין אחת, ועוד הרבה יצורים שונים ומשונים. “איפה אנחנו הולכים לישון?” “בבית העיניים” בליבי עברה חלחלה קלה, אבל היא דחקה את ההרגשה הצידה והם התחילו ללכת לכיוון המלון. ליבי ניסתה לפתח שיחה בדרך, אבל יוחי שמר על “פוקר פייס” ולא הסכים לדבר. “למה אתה כל כך שקט?” “אני לא רגיל לחברה של ילדים בני 14” ענה בקצרה והגביר את הליכתו. לבסוף הם הגיעו למלון המוזר שמקושט כולו בעיניים בכל הצורות והצבעים. לאחר שלטאה ארוכה ללא אף רשמה אותם לחדר 21. כשהם נכנסו יוחי אמר לה: “אם תצטרכי אותי אני בחדר 18 למטה” והלך. ליבי שהייתה מותשת מהיום הארוך שעבר עליה, נכנסה ישר לישון. בבוקר היא התקלחה מהר וירדה למטה לאכול ארוחת בוקר, ולהפתעתה, החביתה הירוקה הייתה טעימה. “מהר ליבי בואי! אנחנו צריכים ללכת למאסטר שילמד אותך כיצד להילחם במרקולו הנורא” “מאסטר? מרקולו?” “אני אסביר לך הכל שם. בואי!” הם הלכו כשעה בין בנייניי העיר, עד שהגיעו לשדה ירוק ובמרכזו בקתה “ואוו איזה יופ…” “בואי!” קטע אותה בגסות, התחיל להתקדם וליבי רצה אחריו. כשנכנסו לבקתה חיכה להם מפלץ סגול נמוך ושמנמן “שלום אני המאסטר. אמרת שמצאת את הנבחרת?” “כן. זאת היא” אמר יוחי והצביע על ליבי “מעולה” אמר הגמד ובחן את פניה וגופה של ליבי במבטו. "קדימה בואו, חדר האימונים מוכן “ואוו!” ליבי התפעלה כשראתה את החדר הגדול מלא במכשירי כושר שונים “זה חדר האימונים שלך. לכאן את תבואי כל יום כדי להתאמן לקראת התגשמות הנבואה” “איזו נבואה?” שאלה ליבי “מה לא סיפרת לה על הנבואה?” התפלא המאסטר “בנבואה את אמורה לגנוב את המפתח לארמון המלכות שכבר שנים סגור ונעול מהאיש שבהרים, ולהמשיך את השושלת של הניארות” “אבל איך אני אעשה את זה?” “את הולכת להתאמן כאן עד שתגיעי לרמת כושר שתוכלי לעבור את כל הדרך בהרים מבלי להתמוטט. הדרך למפתח מרוצפת בסכנות כמו נהר הרחב, סלעים גדולים, עצים צפופים ועוד הרבה סכנות. את תוכלי לעשות את זה?” “אמ… אני חושבת שכן…” “מעולה! עכשיו תתחילי להתאמן!” במשך כל יום מאותו היום, ליבי קמה מוקדם בבוקר בשביל לצאת לריצה ולהגיע לחדר האימונים. כעבור חודש, היא הייתה מספיק מוכנה נפשית ופיזית בשביל לעבור את המסע אל המפתח. היא לקחה לה תיק קטן, רק עם צידה לדרך, חבל, ומים בשביל לא להעמיס. הם הגיעו למרגלות ההר, וליבי התחילה לטפס, היא טיפסה וטיפסה, מידי פעם היא הייתה צריכה לעצור בשביל לשתות או לאכול, ואז היא המשיכה לטפס. עד שהיא הגיעה לנהר. לנהר היה גשר, אבל הוא היה רעוע מאוד. היא החליטה לעבור על הגשר במחשבה שהוא לא כל כך רעוע כמו שהוא נראה. היא התחילה ללכת על הקרשים, ומסביב כבר החשיך. ליבי הלכה צעד, ועוד צעד, ועוד אחד… ואז, הקרש שמתחתיה נשבר ורגלה נפלה למטה! ליבי לא איבדה את עשתונותיה והחזיקה בחבלים חזק. היא משכה את עצמה בכל הכח והצליחה לעבור את הנהר בשלום. אבל רגליה היו פצועות וכואבות, והיא החליטה לישון מתחת לעץ שהיה שם. ליבי התעוררה מוקדם והמשיכה ללכת. לפתע נתקלה באבן ונפלה לארץ. ידיה ורגליה היו חבולות אך היא המשיכה ללכת והגיעה למכשול הבא: האבנים הגדולות. היא טיפסה עליהן בכל כוחה, וניסתה לשמור על שיווי משקל. באבן האחרונה ראתה ליבי עכביש ענק שהתקדם לכיוונה. לליבי היה פחד מעכבישים, אבל היא ידעה שהיא חייבת להיות חזקה ולהמשיך. היא עברה מעל העכביש והמשיכה לטפס. ליבי הכינה לה ארוחת ערב מכמה צמחים שהיא מצאה שם והלחם שהיא הביאה, והלכה לישון. בבוקר היא נזכרה שהיא צריכה לעבור את הג’ונגל, ואז היא מגיעה למערה. המחשבה המשמחת הזאת נתנה לה את המוטיבציה להמשיך ולטפס במעלה ההר. היא נכנסה אל הג’ונגל, אך דבר אחד היא לא ידעה. בג’ונגל הזה ישנם נמרים שתוקפים את כל מי שנכנס לג’ונגל. ואחד כזה היה ממש לידה. הנמר שאג, ליבי צרחה. הוא קפץ עליה, וליבי לא יכלה לברוח מכיוון שהתיק שלה הכביד עליה. היא החליטה לזרוק את התיק לנמר ולרוץ משם. היא יצאה מהג’ונגל עם כמה חבטות ושריטות, אבל בחיים. וסוף סוף, היא הגיעה לפתח של המערה. היא נכנסה בהיסוס, וראתה מראה מסקרן ומוזר כאחד: איש עם זקן ארוך, שיער פרוע וגלימה שחורה שמכסה לו את העיניים, יושב ליד מדורה וממלמל דברים. ליבי התקרבה בזהירות והתיישבה ליד הזקן “מי את ומה את עושה כאן ילדתי?” שאל הזר בקול עמוק ורגוע שמשום מה היה מאוד מוכר לליבי “אני… אני אמורה לקחת מפה את הממפתח לארמון המלוכה ולהמשיך את שושלת הניארות ששולטות באזולו אמרה ליבי. “מה שמך ילדתי?” “ליבי. ליבי בראון” “ליבי בראון???” הסתובב הזר בהפתעה “מה את עושה כאן??” “אנחנו…מכירים?” “את לא מזהה אותי? זה אני” אמר והוריד את הגלימה. אז ליבי הבינה למה קולו היה מוכר לה. זה היה דוד אריק בכבודו ובעצמו, עומד שם חי לגמרי. “דוד אריק? אתה לא…” “מת?” צחק הדוד “הייתי חייב לזייף את מותי ולחזור לאזולו כאשר שמעתי שאנשים שלא קשורים קשר דם לשושלת המלוכה מנסים לגנוב את המפתח לארמון. אמך הלנה הייתה הניארה ששלטה באזולו לפני שנים, אך היא הגיעה לביקור בכדור הארץ והתאהבה באביך. היא העדיפה לוותר על המלוכה מאשר לעזוב את אהבת חייה. הייתי בטוח שמכיוון שהמלכה היחידה של אזולו ויתרה על כוחותיה גם דורותיה הבאים לא יהיו בעלי כוחות. זה נס!” “ואוו… דוד… זה פשוט הזוי! אבל… מה אני אמורה לעשות עכשיו? הדרך למטה היא שלושה ימים ואין לי מים ואוכל…” “זה פשוט מאוד. מכיוון שאת הבת של המלכה הלנה והמלכה בעתיד הקרוב, יש לך כוחות רבים. עם אחד מהם את יכולה לשגר כמה אנשים בבת אחת ממקום למקום. אז בואי ותשגרי אותנו אל הארמון. את רק צריכה לחשוב חזק חזק על הארמון, ולא לשכוח את המפתח כמובן.” “אין בעיה דוד, המפתח אצלי ביד.” “קדימה,בואי נתחיל.” ליבי אימצה את כל כוחות המחשבה שלה ברגעים אלו, אגלי זיעה הופיעו על פניה מרוב המאמץ. היא הרגישה שהיא מתחילה להסתובב, ולהסתובב, ולהסתובב, וכשפתחה את עיניה, היא עמדה מול ארמון מקסים ביופיו “אני… הצלחתי!” “כן ליבי. הצלחת! עכשיו בואי נפתח את הארמון הזה בכדי שתוכלי לשלוט באזולו!” שמח אריק " אני מוכנה. בואו נעשה את זה” אמרה ליבי והכניסה את המפתח לחור המנעול הגדול. היא סובבה פעם אחת ופעם שניה ופעם שלישית. היא נכנסה לארמון הגדול והרגישה שזהו. היא סוף סוף בבית.

לייק 1

מאוד מאוד קצר!

תודה:joy::smiley: אבל זה רק ארבעה עמודים במחשב (כתבתי הרבה יותר קצרים מזה בכיתה ב’ אפילו)

זה היה בציניות, זה ממש לא קצר!

אני יודעת:joy::joy::joy:

קצרצר, מה אתה רוצה ממנה?!:yum: