פרסום סיפורים

כלום, פשוט זה נורא ארוך ולהרבה לא יהיה כוח לקרוא את כל זה

^^
לפחות המשכת עם הסיפור
לי יש המון התחלות של סיפורים שאיבדתי את קו המחשבה שלי ואין לי מושג איך להמשיך היום

לייק 1

זה באמת השתפר מאוד

כדאי גם לי לפרסם פה משהו שכתבתי? למרות שהקטעים שלי בדרך כלל נגמרים במוות. הממ.

מוות!!!

חחחח ואיי כשהייתי בסדנה תמיד כתבתי סיפורי אימה שנגמרו בגן עדן😂

לייק 1

צורת מחשבה מוזרה

אני שונאת סיפורים שנגמרים במוות!!!
ספר אמור לשמח אותך, ומוות הוא מדכאאאאא(למי שקרא “היינו שקרנים”, הסוף ממש מדכא, איזה שבוע אחר כך הייתי בהלם! הסופרת לא רצינית שזה מה שהיא עשתה!)

לייק 1

אני אוהבת את זה. גדלתי על אגדות.שכל הזמן נגמרו ב:“והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.” ובגלל שהייתי ילדה אינטליגנטית לגילי (וגם מאוד צנועה:joy::sweat_smile:) הבנתי שזה לא תמיד קורה בחיים האמיתיים. שיש טרגדיות, ולא הכל נגמר באושר ועושר. שהחיים קשים, ונגמרץ לפעמים מוקדם מידי (לא עלינו טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה) . כל שני וחמישי שומעים ברדיו על אדם שנדקר, ילד שנשכחה באוטו, ילדה שטבעה בבריכה, ואתה לאט לאט מבין, שאלו החיים שנולדנו אליהם. אני לא אומרת שזה נחמד לקרוא סיפור עם סוף טוב מידי פעם, אבל אני אוהבת לכתוב סיפורים שנגמרים רע, בשביל להכניס טוויסט בעלילה, שלא הכל יהיה משעמם. שלא יהיה צפוי, שידהים את הקורא וירתק אותו למסע של הגיבור עד הסוף המר, שירגישו את הכאב של הסיפור.

אבל… זאת רק דעה שלי🤗

2 לייקים

ברור, ואני לא אומרת שלא צריך לעשות מוות בסיפורים(דרך אגב, אני חושבת שכטוויסט, יותר טוב לכתוב מוות באמצע הספר או בהתחלה, לא בסוף), אבל אותי זה ממש מדכא(אם זו דמות שאני אוהבת, או לפחות סובלת כמובן), וכן, זה בסדר סיפורים שמישהו מת שם,ואני מבינה את הדעה שלך וחצי מסכימה איתה, אבל אם הורגים דמות שהיא כמעט ראשית, כמו שקרה ב"היינו שקרנים" או ב"תיכון לילה"(לא עושה ספוילרים, ודרך אגב, אלו שני ספרים שהם חובהה) אז זה באמת מעצבן אותך ובתיכון לילה, כל הספרים לא עזבתי את המוות של הדמות שמאוד אהבתי, לא הצלחתי לשחרר את זה וכל פעם שהזכירו אותה הזלתי דמעה…
אז האמת… שאני לא בטוחה אם אני אוהבת מוות בספרים או לא:joy::zipper_mouth_face:

לייק 1

אוף קורס!!!

:joy::joy::joy::joy::joy::joy::joy:

לייק 1

כמו במואנה?

אני אוהב שיש מיתות בספרים, ולא כי אני אוהב מיתות, אוקיי? (אם הבנתם תענו!!!) אני לא איזה רוצח או משהו, אבל זה מוסיף עניין לספר, למשל, אם ריק לא היה ממש מוכשר וכותב בצורה מצחיקה ברמות מטורפות אז הספרים שלו היו משעממים כי אין בהם מיתות (למי שלא הבין, מיתות זה לא מיטות עם שגיאת כתיב, אלא מוות ברבים…) ומיתות מוסיפים המון עניין ופלפל (אני לא מאמין שאשכרה השתמשתי בזה עכשיו…) לסיפור ולעלילה…

2 לייקים

אכן כן

אני לא קראתי… אקרא😃

לא ראיתי מואנה…

אחלה סרט, תראי…

אבל האמת שחשבתי על “החיים חלקי 7” כשכתבתי את זה…

הבנתי

“שני, תזדרזי” צעקה לי אמא מחוץ לדלת של השרותים. שוב שקעתי בחלומות. על אותו חלום בדיוק רק בגרסאות שונות. זה מוזר, אבל לי אישית זה לא מפריע אבל יכולתי להקדיש את זמן שבזבזתי על חלומות, על התכוננות זריזה ומהירה לבית הספר. גמרתי להתלבש ולהתארגן, אכלתי בזריזות ארוחת בוקר ואבא הסיע אותי לבית הספר. הגעתי לבית הספר והלכתי במסדרון אל עבר כתתי. עמדתי לצד כל הילדים בכיתה שלי במסדרון מחוץ לכיתה, מחכים שהצלצול יגיע והמורה תבוא ותפתח את הכיתה. כשדיברתי עם יעל, חברתי הטובה ביותר, ראיתי את גיא לוחש לנועה דבר אשר מעלה לה חיוך עצוב מעט והסבתי את מבטי כדי לא לחטט. גיא בחור ממש נחמד, הוא זה שנשאר להרים את הכסאות בסוף היום או להרים את הניירות מהריצפה מבלי שהתבקש. החלק הכי אהוב עלי הוא שגיא נוטה לחלום בשיעור; כמוני. המורות מעירות לו על זה לפעמים, אבל לי רק המורה לאנגלית לפעמים מעירה. המורה למדעים פתחה את הכיתה ונכנסה פנימה, משאירה את הכיתה פתוחה כדי שניכנס. המשכתי לדבר עם יעל בכניסה לכיתה ואז הלכנו, כל אחת למקומה. המורה דיברה, דיברה, ודיברה והרגשתי שראשי הולך להתפוצץ עוד רגעים ספורים אם היא לא תפסיק לדבר. השענתי את ראשי על ידי ועצמתי עיניים, ניסיתי להתרכז בשיעור ללא הצלחה מרובה. המורה למדעים הסתובבה בכיתה ונעצרה ליד שולחנו של גיא כשהוא שקוע כולו בציור שמולו. " גיא, הבנת על מה דיברתי?" שאלה אותו המורה ונגעה בכתפו כדי למשוך את תשומת ליבו. “כן, המורה”, ענה גיא.“אם כך, גיא, הסבר בבקשה לכיתה על הניסוי שערך ניוטון על כוח הכבידה”, ענתה לו המורה. גיא התמעמע מעט ומלמל דבר מה, שרק המורה הצליחה לשמוע. היא אמרה בקול שכל הכיתה שמעה שהוא צריך להשתדל יותר ולהתרכז במה שנעשה בשיעור ולא בדף הציורים שלו. הוא הנהן והסתכל על הלוח במבט מרוכז כדי להוכיח שהוא מסוגל לעשות כבקשתה. היא חזרה לקדמת הכיתה והמשיכה בדבריה. נאנחתי אנחה קטנה על כך שהיה הפסקה קלה בשטף דיבוריה הרבים. תודה לך, גיא, חשבתי לעצמי בלב. הצלצול קטע את שטף דיבוריה הרבים, כולם קמו והמתחו אחרי הישיבה הארוכה והמיגעת. קמתי גם אני ובהיסח דעת נאנחתי אנחה גדולה על כך שנגמר השיעור הזה.
בזמן ההפסקה הסתובבתי בחצר עם יעל ודיברנו על השיעור האחרון. בזמן שהסתובבנו ראינו את נועה וגיא מסתודדים ליד הגדר ומדברים בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע אותם- כאילו שמישהו שומע אותם ממרחק כזה. הם נראו מעט טרודים כשדיברו. שאלתי את יעל אם היא יודעת מה קרה. היא אמרה שכמה בנות ראו אותם רבים בקניון וכנראה שעכשיו הם מנסים להשלים. הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי שאולי יש סיכוי שהם ייפרדו ואז אוכל…לא, אני לא רוצה את זה. לפני זה הם נראו מאושרים כל כך, וזה סתם מכשול בדרך; חשבתי לעצמי. הנחתי לנושא לבנתיים והמשכנו, אני ויעל אל בניין בית הספר כי ההפסקה עמדה להיגמר.
המורה לספרות דיברה אפילו יותר מהמורה למדעים. הרגשתי שאני מחילה להתחרפן. תפסתי בחוזקה את השיערות בראשי בידי והתנשמתי בכבדות. באותו רגע הייתי משוכנעת שהראש שלי כבר התפוצץ. כמה מהילדים מהכיתה נעצו בי מבט ולא הבנתי מה הם רוצים ממני. לפתע חשבתי לעצמי שאם הראש שלי היה מתפוצץ, לא הייתי רואה אותם. השיעור בספרות נגמר וכך גם השיעורים שלאחריו. נשאר השיעור האחרון המתמטיקה. בשיעור הזה הרגשתי שבורה ומרוסקת לחלוטין מכל מה שעבר עלי כאן בבית הספר. כל השיעור הייתי משוכנעת שהמורה רוצה להרוג אותי, ואת האמת דווקא שמחתי- רציתי שהיום הזה כבר הסתיים. גל, הילדה שישבה לידי שמה לב למצבי העגום- בלשון המעטה, ולחשה לי באוזן שבעוד רבע שעה נגמר הגיהנום ואז אני אהיה משוחררת הביתה. היא עודדה אותי וניסתה להצחיק אותי כמו שרק היא יודעת. צחקתי ממנה בקולי קולות. לא הצלחתי לשלוט בצחוקי, והמורה חייכה חיוך קטן ואמרה לי להרגע ולהתרכז בשיעור. לאט לאט נרגעתי ויישמתי את בקשתה.
חזרתי הביתה ברגל תוך הסתכלות בשמיים הכחולים שמעל. בלי משים התנגשתי בגיא, הנחתי את הרגל לאחור כדי לשמור על שיווי המשקל. הוא הניח את ידיו על כתפיי, כדי למנוע ממני ליפול. ביקשתי את סליחתו והוא ענה שהכל בסדר. חייכתי לעברו חיוך מבויש וראיתי שהוא עצוב במקצת. שאלתי אותו לשלומו. הוא נראה מהוסס מעט, ולבסוף החליט לענות שהוא ונועה נפרדו מקודם. הייתי די בשוק, “אני מצטערת” עניתי לו. “הכל בסדר” ענה. לפי מבטו העצוב ידעתי שהכל לא ממש בסדר אבל הנחתי לו. אמרתי לו שוב שאני מצטערת והמשכתי בדרכי, שקועה במחשבות. לא הבנתי בדיוק מה קרה שגרם לפרידתם אבל אבל כשחזרתי הביתה הייתה בידי החלטה- לעזור לגיא ולגרום לו להרגיש יותר טוב.
למחרת בבית הספר השמועה שנועה וגיא נפרדו התפשטה בכולו. נאנחתי והתקדמתי אל עבר כיתתי, לתחילת יום לימודים נוסף. ראיתי את גיא יושב שעון על הקיר, כשהוא מצמיד את רגליו אל חזהו הרחב וסביבו חבורה של נערים מקרקרת סביבו. זה לא הזמן ללכת אליו ולדבר איתו. כשעברתי ליד החבורה כדי להגיע ליעל, ראיתי שגיא מסתכל עלי במבט מוזר… הוא בטח חושב שאני זו שסיפרה לכולם על פרידתו מנועה. המורה פתחה את הכיתה ונכנסתי ביחד עם יעל והתיישבתי במקומי ליד גל. גיא התיישב במקומו ומאחוריו התיישבה נועה, המתח ביניהם הורגש. באמצע השיעור ראיתי את גיא תולש חתיכה מדף מחברתו, כתב משפט קצר ונתן לי אותו בלי שהמורה תשים לב. הסתכלתי על הכתוב בפתק המקומט וראיתי שרשום בו –" למה סיפרת על כך שנפרדנו?" רשמתי לו בחזרה שזו לא אני ושזו כנראה נועה שסיפרה. הוא הסתובב לעברה ושאל אותה בשקט למה סיפרת לכולם, היא ענתה שהם ידברו מאוחר יותר בקול שקט ונוקשה. הוא הסתכל עליה במבט זועף והסתובב בחזרה ללוח בלי לומר מילה נוספת.
נגמר היום וחזרתי לבדי הביתה. אני אדבר עם יעל, אולי נלך ביחד לספרייה, להכין שיעורי בית, חשבתי לעצמי. אכלתי צהריים ואז התקשרתי ליעל. היא ענתה לי בחיוב ותוך מספר דקות יצאתי החוצה אל האוויר הקריר של תחילת סתיו. כשעברתי בפארק בדרכי אל הספרייה נתקלתי ביעל וביחד הלכנו אל הספרייה. בדרך שאלתי את יעל אם היא יודעת על כך שכל בית הספר יודע על פרידתם של נועה וגיא. היא אמרה שנועה סיפרה לכמה ילדים במטרה להציק לו. עניתי לה, “אבל הייתה חבורה של ילדים שניסתה לעודד אותו”. היא אמרה שהוא סיפר לכמה חברים טובים את מה שקרה באמת ושהם עומדים לצידו. “על מה הם רבו בכלל?” שאלתי. " גיא ראה אותה את נועה מנשקת מישהו אחר", “למה, לעזעזל?” שאלתי. “כנראה נמאס לה ממנו והיא פחדה לגלות לו ואז זה מה שקרה”, אמרה מופתעת מכל השאלות. לא הבנתי איך היא מסוגלת לעשות דבר כזה לבחור כזה נחמד, היא גם לא הטיפוס שיעשה דבר כזה- עד כמה שאני יודעת, חשבתי לעצמי במבט מהורהר. סיפרתי לה על השיחה שהייתה לי אתמול עם גיא, היא הייתה מופתעת, היא שאלה אותי אם סיפרתי למישהו על כך. אמרתי לה שלא, זה נראה לי כמו משהו אישי שלהם שבמקרה גיליתי. לא רציתי לעשות מזה עניין גדול כי לא ידעתי אם הוא מעוניין בכך. היא אמרה שכנראה שגיא ידע שנועה לא בדיוק בעניין שלו אבל הסתיר זאת, הוא בטח התחרט על זה. סגרנו את הנושא בזה אבל שתינו ידענו שיש עוד הרבה על מה לדבר. שתקנו כל הדרך עד שהגענו לספרייה, ואז יעל שאלה באיזה מקצוע אני רוצה להתחיל? עניתי שאני עוד לא יודעת ושנראה מה הכי קל ועימו נתחיל. נכנסנו לספרייה והתיישבנו ליד שולחן פנוי. לקח לנו שעתיים לגמור את כל שיעורי הבית. שתקנו במשך כמה דקות, עד שהעזתי לשאול אותה אם היא יודעת משהו נוסף לגבי גיא ונועה. היא ענתה שהיא לא יודעת כלום יותר ממה שהיא אמרה לי. היא שאלה אותי למה זה כל כך מעניין אותי, “סתם, נועה היא הרי חברה שלי, אני רוצה לדעת מה קורה איתה” אמרתי והשפלתי את מבטי לרצפה. קוויתי שקולי היה יציב כדי שלא יסגיר את השקר שלי. היא הסתכלה עלי במבט בוחן. “יש משהו שאת רוצה להגיד לי, שני?” אמרה יעל. “לא, הכל בסדר” עניתי ישר. “אם את אומרת”, אמרה בקול מרוחק והסתכלה על ידיה שעל השולחן. הסתכלתי עליה וידעתי שהיא לא מאמינה לי אבל שתקה.
חזרנו הביתה בשתיקה, כל אחת במחשבותיה שלה. התפצלו דרכינו וכל אחת המשיכה בשביל שלה בדרך הביתה. נכנסתי הביתה, אמרתי שלום להורי ועליתי לחדר. נשכבתי על הגב במיטה ובהיתי בתקרה, חושבת מה לעשות עם יעל. בסופו של דבר נרדמתי והתעוררתי רק בבוקר. התארגנתי מהר ויצאתי ברגל, מקווה לפגוש את יעל בדרך. לא ראיתי אותה בפארק אז המשכתי לבדי. כשהגעתי למסדרון שליד כיתתי ראיתי את יעל ונועה מדברות וכשהן ראו אותי הן צחקו והביטו בי במבט מאשים ומעליב. הלכתי לעבריהן מעט מבולבלת, ושאלתי את יעל למה היא לא חיכתה לי שאבוא איתה לבית הספר. היא ענתה לי במבט מתנשא שהיא נסעה עם נועה ושכחה לומר לי. הלכתי משם כשפני כבושות בקרקע מתחתיי והרגשתי גרוע. שמעתי אותן צחוקות ומדברות על כמה שאני מפגרת. לא הבנתי מה נפל עליהן פתאום. המורה פתחה את הכיתה וכולם נכנסו. התיישבתי במקומי ליד גל והסתכלתי על כל הכיתה. ראיתי שכולם מסתכלים עלי באותו מבט שהסתכלו עלי נועה ויעל, וחלקם אפילו מעט גיחכו. כולם חוץ מגיא שהסתכל עלי באהדה מהולה מעט במבוכה. נזכרתי בשיחה שלי עם יעל ועל כך שהיא חושדת בי, שאני לא מספרת באמת את מה שאני מרגישה. כנראה שהיא סיפרה לכולם על זה. עכשיו בטח כולם ודעים שאני מאוהבת בגיא. לא רציתי שמישהו ידע על כך. כשהגיעה ההפסקה יצאתי מהכיתה בריצה, מחפשת מקום מבודד להיות בו. בזמן שחיפשתי מקום להיות בו ראיתי מלא ילדים מסתכלים עלי מגחכים מעט. בחצר היה אזור עם מלא עצים שאף אחד לא מסתובב שם. ישבתי על החול בין העצים וחשבתי לעצמי שאני צריכה לבחור טוב יותר את החברות שלי. שמעתי פעם את המשפט, “לא צריך להזהר מהאויבים שלך אלא מהחברים אליך כי הם אלו שיודעים עליך הכל”. אז לא בדיוק הבנתי למה דווקא מהחברים אני צריכה להזהר- עכשיו אני מבינה. פשוט עדיף שאני אהיה לבד, אני מסתדרת טוב לבד. להיות לבד זה הדבר שאני הכי טובה עד שהכרתי את יעל והפכנו לדבק ביחד. כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעשות מאז ומתמיד. הסתכלתי על כל הילדים מבין העצים, צוחקים ונהנים עם חבריהם והרגשתי צביטה בלב מקנאה. איבדתי את החברה הכי טובה שלי היום, כל בית הספר צוחק עלי ואין ביכולתי לעשות משהו כנגד זה. ההפסקה נגמרה והייתי חייבת לחזור לכיתה, כשכל עיני התלמידים נעוצות בי. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי. הסתכלתי על הילדים בכיתה שממשיכים לנעוץ בי מבטי. הצמדתי את ברכיי לחזה, והנחתי את סנטרי עליהם. עצמתי את עיני וניסיתי לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי שואלת את יעל כל כך הרבה שאלות, אם הייתי מכבה רק לרגע את הסקרנות המועטת שיש לי. המורה עמדה ליד שולחני ושמה את ידה על כתפי, ושאלה אותי ," הכל בסדר, חמודה?" הנהנתי לחיוב ועצמתי שוב את עיני וניסיתי להיעלם מהמקום.

לייק 1