נושא חשוב ואסור שהוא ימות!

שכחנו מה זה לכתוב עם אשכר?

שכחנו את הכתיבה?
שכחנו למען מה נלחמנו?
(טוב, האחרון קצת לא קשור…)

תשתפו פה סיפורים!
איזה שבא לכם!
פנטסטים, ריאליסטים, חיות, בלי חיות, יצורים, בלי יצורים…
העיקר שתשתפו סיפורים!!

4 לייקים

בתור התחלה, אני משתפת את הסיפור שכתבתי בלכתוב עם אשכר, מאתמול:

רצתי הכי מהר שרגלי הרזות נשאו אותי.
הוא רדף, ורדף…
ולא הפסיק.
בסדר, אני מתחילה קצת מהר מדי…
קוראים לי לורי אדיסון, או אדיסון בקיצור.
אני בת 17, ואני גרה בעיר פרנטלניה.
אני יודעת שזה נשמע כמו שם של איזו ממלכה קסומה, כי זה חצי נכון.
קשה לתאר את פאנטלניה, אבל אני אנסה.
אם פרנטלניה הייתה ספר, הסוג שלו היה… ריאליזם קסום.
שילוב של משהו אמיתי, עם משהו קסום, או חריג.

היה זה יום קיץ מושלם. השמש עמדה גבוה בשמיים וזרחה בעוז.
חזרתי מבית הספר. בדיוק סיימתי בהצלחה את השיעור הראשון של שליטה באש, ונכנסתי הביתה, לסלון היפהפה שלנו. אבל הוא היה שונה.
החדר היה גדול ומואר, ושטיח קטיפה רך נפרש במרכזו.
עמדו ליד הספה כורסאות גדולות ולבנות, גבוהות ויפות מראה, ועל הספה אמא שלי ישבה, עם רדיד משי לבן פרחוני על כתפיה.

“היי אמא,” אמרתי, והנחתי את מטה הקסמים שלי ליד הדלת.
“היי, לורי,” אמרה אמא, “איך היה בבית הספר?”
“בסדר,” אמרתי וגלגלתי את עיניי, “מתמטיקה זה כרגיל, בזבוז זמן, וספרדית זה עוד איכשהו מעניין. אבל יותר עניין אותי שליטה באש, ולימוד אלפית.”
“אש? גילית את הכוח שלך?” שמחה אמא.
“כן,” אמרתי.
“אני כל כך שמחה!”
אמרה אמא.
דרך אגב, אם חשבתם משתחת לרדיד המשי שלה, הייתה איזו גלימה מפוארת, או אולי איזו שמלת מכשפות מיוחדת, אז אתם טועים. היא בסך הכל לבשה טי-שירט ומכנסי ג’ינס.

“אבל כדאי לך גם ללמוד מתמטיקה כהלכה.” אמרה אמא, “בכל זאת, אנחנו גם בני אדם, ולא רק קוסמים.”
אחרי שאכלתי את ארוחת הצהריים, ואבי חזר מהעבודה, אמא והוא החליטו להפיל עליי את החדשות.
“מתוקה,” אמר אבא, “אנחנו רוצים לספר לך משהו.”
לעסתי ברוקולי שוקולד, והנהנתי.
“אנחנו רוצים להכיר לך מישהו.” חייכה אמא.
מאחורי וילון הקטיפה בסלון, נכנס אדם זר.
היו לו עיני תכלת, וריסים ארוכים ומסולסלים.
שערו היה חום, והיה לו שפם קטן וכהה שגרם לי להשתגע בתוכי.
הוא היה יפה, אין ספק, אבל ראיתי נשמה בודדה ומסכנה מאחורי העיניים האלה.
“תכירי, לורי, זה כריסטיאן ג’ונסון,” אמר אבא, “בעלך העתידי.”
כן, נשאר אותו חוק מיושן ודפוק של נישואין מאורגנים.
אבל אתם לא תשמעו את אותו סיפור קלישאתי.
“מה?!” צרחתי.
“לא! לא ולא ולא! ממש ממש ממש ממש לא!” אמרתי.
“לא מה?” שאלה אמא.
“אנחנו כבר התפתחנו! כמו שאמרת בעצמך, נשארנו בני אדם, ולא רק קוסמים! אני לא רוצה להתחתן עם מישהו שקבעת שאני אתחתן איתו!-”
“-לורי-”
“-לא!”
“מצטער, אבל חוק זה חוק! וזה שאת רוצה לעשות מה שאת רוצה, לא אומר שכולם צריכים לשנות את החוקים בגללך!” צעק אבא.
“אליסטור!” אמרה אמא בזעם.
“מה?!” שאל אבא, כועס, “את רוצה שהבת שלנו תפר את המסורת?!”
“אם קשה לה, אז-”
“מסורת זו מסורת! ולא משנה מה שתיכן אומרות, היא הולכת להינשא לו!” אמר והצביע על כריסטיאן.
התחלתי לפרוץ בבכי, ועליתי לחדר שלי.
הרסתי כל מה שנקרה בדרכי.
השידה, הטלפון, הבגדים…
עמדתי לשבור את מטה הקסמים שלי.

לפתע הרגשתי מעט אשמה.
איך מרגיש כריסטיאן?
אולי הוא מרגיש שאני ממש ממש לא אוהבת אותו?
אולי הוא נפגע?

לפתע שמעתי דפיקה עדינה בדלת.
חשבתי שאמא תיכנס, כי זה מתאים לה ממש, אבל כשאמרתי: “מה?” נכנס לא אחר מאשר כריסטיאן, עם מבט שפל וביישני מעט.
“היי.” הוא אמר. קולו היה צלול כשל מלאך.
“היי,” אמרתי, נראה שהוא גם לא היה מעוניין בי ממש, “סליחה אם פגעתי בך.”
“זה בסדר,” הוא אמר והתיישב לידי, “גם ההורים שלי דרשו את זה. הם חושבים-”
“-שזה-” השלמתי,
“-זיווג טוב.” אמרנו יחד בגלגול עיניים.
“אז…לא באת הנה מרצון?” שאלתי.
הוא הניד בראשו.
“אני מבינה אותך, כריסטיאן.”
“כריס.”
“מה?”
“אל תעלבי, אבל אני שונא שקוראים לי כריסטיאן,” הוא צחק מעט, “אני אוהב יותר שקוראים לי כריס.”
“אה, סליחה,” צחקתי.
היה רגע שצחקנו קצת, למרות שלא היה שום דבר מצחיק.
“אז,” שאלתי במרירות, “ההורים שלי אמרו לך לבוא הנה?”
“כן,” נאנח כריס.
לפתע היה זיק בעיניו.
“רגע!”
“מה?”
הוא הוציא מכיסו חטיף שוקולד.
צחקתי.
“לפני הרבה שנים, כשסבא שלי היה בחיים, הוא אמר לי, שאם אני אמצא מישהו, מישהו שבאמת מבין מה עובר עלי, מיהו שמזדהה איתי… לא לתת לו זהב, או כסף- אלא לתת לו משהו יותר קטן, ויותר אישי.”
חייכתי.
“קחי, זה ממני.
אבל לא בתור ה’ארוס’ שלך.
בתור… חבר.”
לקחתי בשמחה את החטיף, ואכלתי.
החטיף הזה המתיק לי את היום.
הטעם היה מתוק. כמעט מתוק מדי. אבל ללא ספק, החטיף הזה, ניגש ישר ללב שלי. והבנתי: אני לא הולכת להקשיב לאבא, אבל אני בהחלט הולכת להיות קשורה לכריס. באופן ידידותי. אפילו, חברי.
“לורי-”
“-אדיסון. אני אוהבת יותר שקוראים לי אדיסון.”
כריס צחק.
“אז אני מניח שלשנינו יש בעיה קטנה עם השמות. בכל אופן, אדיסון… יש לי הצעה קצת מביכה…”
“נו?”
“את רוצה אולי… לבוא לטייל איתי ביער מחר?” הסמיק כריס.
“אממ-אוקיי,” האמת ששמחתי. ממש.
כמובן, התעצבנתי ממש ממש על אבא שלי, אבל ראיתי בכריס יותר מ’ארוס’. ראיתי בו ממש חבר. ועד שנגיע לפשרה עם אבא, הוא לא הארוס שלי.
"קחי, זו הכתובת של הבית שלי, הוא תחב בידי פתק.
“ביי, כריס.” אמרתי כשהוא יצא מהחדר שלי.
“ביי,” הוא אמר ויצא.

נשארתי בחדר עד הלילה.
בלילה, נשמעה שוב דפיקה בדלת.
האמת שקיוויתי שזה יהיה כריס, אבל זו הייתה אמא.
“היי, לורי,” אמרה אמא.
לא הגבתי. שכבתי מדוכדכת על המיטה.
“איך היה פה עם כריסטיאן?”
לא הגבתי.
אמא נאנחה, “לורי, אני באמת מצטערת. אבל ניסיתי. באמת שניסיתי. ניסיתי לשכנע את אבא, אבל הוא פשוט לא מוכן להקשיב לי.”
“אם הוא אוהב את הבת שלו יותר מאת החוק הטיפשי, אז הוא היה עושה את זה! אבל החוקים היקרים חשובים יותר ממני!” צעקתי וקמתי מהמיטה.
“הוא אוהב אותך, לורי. באמת.”
“אם הוא היה אוהב אותי הוא לא היה עושה את זה!!” צרחתי ונתתי בעיטה בדלת.
אמא השפילה את מבטה.
“מותק, למה את כל כך נגד זה?”
“כי אני לא רוצה שתחליטו לי על החיים! תנו לי זמן! תנו לי זמן למצוא אהבת אמת! תנו לי זמן להחליט! בבקשה, אמא! תפסיקו להחליט!” ממש בכיתי.
אמא חיבקה אותי.
“את יודעת שזו לא אני,” אמרה אמא, ,אביך קצת נסחף עם המסורת, כי את הבת הבכורה שלנו. הראשונה שהולכת לקיים את המסורת,"
“או לא לקיים.” עניתי במרירות.
“כן,” אמרה אמא, “בכל אופן, הוא קצת נסחף, כי את הבכורה, ואני בטוחה שעם אליס ואוריון הוא יתלהב קצת פחות-”
“-לא מעניין אותי מה הוא יעשה עם אליס ואוריון! אני! מה יהיה איתי?! מה אם לרגע אחד, תחשבו איך הייתם מרגישים אם הייתם אני?!”

אמא נאנחה בייאוש. לא ממני, אלא מאבא.
“אני מצטערת, יקירה שלי,” היא אמרה וליטפה את שערי, “ניסיתי כל מה שיכולתי.”

היא יצאה מהחדר.
אחרי כמה דקות נכנסו האחים החמודים שלי, אליס ואוריון.

“מה קרה, לורי?” שאלה אליס בקולה המתוק, ושמה את ראשה על ברכיי. ליטפתי את שערה הזהוב.
“אני בסדר, מתוקה,” עניתי.
“אז למה את בוכה?” שאל אוריון בקולו החמוד ואף הוא שם את ראשו עליי.
“מתוקים שאתם,” נישקתי אותם על מצחיהם, “תודה שאתם דואגים לי. אני בסדר.”
שניהם נתנו לי חיבוק ענקי ויצאו מהחדר.
אני חייבת לומר, זה ממש עודד אותי.

אבל אז, נזכרתי שוב במר גורלי. אלף מילים לא יצליחו לשכנע את אבא שלי.
בכיתי ובכיתי.
התפללתי שאולי אשמע דפיקה בדלת, ואבא יכנס.
טעיתי.
הוא אפילו לא חשב להיכנס לחדר שלי.
נרדמתי.

קמתי בשעה שתיים בלילה. מטה הכשפים שלי נפל.
הדלקתי להבה קטנה בידי, כי לא הצלחתי לראות כלום, והרמתי את המטה.

ניסיתי לחזור לישון, אבל אז רעש הפר את הדממה.
“אתה לא יכול לעשות לה את זה, אליסטור!” אמא צעקה-לחשה.
“היא לא היחידה שלא מרוצה מהמסורת! אי אפשר לשבור מנהג של אלפי שנים בגללה!” אבא, כמו אמא, צעק-לחש.

“אתה היית צריך לראות אותה אתמול! היא הייתה נפוחה מדמעות! זה היה קורע לב, אליסטור… איך יכולת?! הבת שלנו חשובה יותר מכל מנהג שקיים!”
“לאף אחד, ריאנה, לאף אחד אין זכות לבטל את החוקים-”
“זה נראה שהחוקים חשובים לך יותר מהבת שלך!”
“לא אמרתי את זה, אני-”
“אם ככה, למה אתה היחיד שלא נכנס אתמול לחדר של לורי? אפילו אליס ואוריון נכנסו!”
אבא שתק.
“ככה חשבתי! עכשיו, לפני שיקרה עוד משהו, אליסטור… בוא נלך לישון.”
ואז השתררה דממה בבית.

שעה אחר כך, העירה אותי יד עדינה וקטנה, ידו של אוריון.
“לורי,” הוא בכה ועלה לי על המיטה, “היה לי חלום רע…”
“אוי, מתוקי,” חיבקתי אותו, “אתה רוצה לישון איתי?”
הוא הנהן.
“בסדר, חמודי. לילה טוב.”
הוא חיבק אותי חזק חזק, וממש שקשק מפחד.
“אל תפחד, אוריון. תכף יבואו החלומות הטובים, ואתה תישן מעולה.”
הוא הנהן שוב, ותוך כמה דקות הוא נרדם מחובק איתי.
בבוקר, אמא חיפשה את אוריון בכל מקום, כשהיא הגיעה לחדר שלי, כך היא סיפרה, היא ראתה את המראה הכי חמוד שקיים: אוריון ואני מחובקים.
אמא הרימה בעדינות את אוריון והחזירה אותו למיטתו.

התעוררתי.
הקיץ החמים ליטף את פניי, ריח נפלא עלה מן המטבח, והייתה לי תחושה טובה בהרבה משל אתמול.
הייתה לי תחושה… מיוחדת.
עוגת שוקולד חמה עם קצפת הייתה יכולה להיות מתאימה בדיוק עכשיו.

מסתבר שזה באמת מה שהרחתי.
ירדתי למטה, ולמרות שמצב רוחי היה מרומם, השתדלתי להיות אדישה וקרירה כשאבא בסביבה.
במטבח עמדה עוגת שוקולד חמה, עם קצפת…
היא הייתה יפהפיה, ואמא קישטה אותה.
“להמתיק לך את היום,” אמרה אמא, וחייכה, תוך כדי שזילפה את הקצפת המתוקה על העוגה.
“תודה אמא,” חיבקתי אותה.
כשאמא סיימה לקשט (סוף סוף) לקחתי פרוסת עוגה.
זו הייתה העוגה הכי טעימה שאי פעם יצא לי לאכול.
“זה מעולה, אמא,” חיבקתי אותה שוב.
“תודה, לורי… רק שתדעי,” אמרה אמא, “ניסיתי גם אתמול לדבר עם אבא-”
“-שמעתי אתכם. התעוררתי בלילה.”
“אה!” אמא הייתה מופתעת, “בסדר.” היא נשקה לי על הלחי.
אבא ירד בצעדים כבדם למטבח.
“בוקר טוב,” הוא אמר לי.
העדפתי לשתוק.
“אהמ- בוקר טוב ,” חזר אבא, וכנראה ציפה שאני אענה.
הוא ראה שאני מסרבת לשתף פעולה, התיישב וקרא עיתון.

“אמא,” אני הולכת היום ליער הערמונים,"
“בשביל מה?” התערב אבא.
“דברתי עם אמא , אבא.”
אבא גלגל עיניים והמשיך לקרוא בעיתון.
“בשביל מה, יקירה?” שאלה אמא.
“אני הולכת לטייל קצת.”
“אמ-כן, כמובן- ברור שאת יכולה.”
“תודה.”
סיימתי את האוכל כמעט מהר מדי.

לבשתי את הז’קט שלי, והלכתי.
“להתראות אמא!” אמרתי.
טרקתי את הדלת עוד לפני שאבא היה יכול לומר “אהמ- לא שכחת מישהו?”
רצתי מהר לבית של כריס, בעזרת הכתובת שהוא נתן לי.
עייפתי מלרוץ.
מזלי שהבאתי איתי את מטה הכשפים שלי.
הטלתי כישוף על עצמי, ובין רגע צמחו לי זוג כנפיים לבנות על הגב.
עפתי הכי מהר שיכולתי.

לפתע, הכישוף התפוגג.
ראיתי מאחורי יצור ענקי, מפחיד, ומרושע למראה.
הוא היה בגובה שלשה מטרים לפחות, כולו היה מכוסה טחב ובוץ.
היו לו שלוש-עשרה עיניים וחצי, ושן אחת, עקומה וצהובה ביותר
והוא היה נראה רעב.
הוא שאג שאגה אדירה.
הטלתי עוד כישוף, ועוד כישוף…
דבר לא הועיל.
היצור היה חזק מדי, ולא היה משהו לעשות חוץ מלברוח.
וכאן אני מגיעה לתחילת הסיפור.
רצתי הכי מהר שרגלי הרזות נשאו אותי.
הוא רדף, ורדף…
ולא הפסיק.
המשכתי לכיוון היעד שלי, ביתו של כריס על אף שהמקום היה רחוק מאוד.
כשכמעט הגעתי לביתו של כריס, היצור תפס אותי, וקירב אותי לפיו.
צרחתי.
שרפתי את ידו ואת פיו, והוא קיבל כוויות איומות, והפיל אותי על הקרקע.
היצור שאג ששאגת כאב איומה.
דפקתי בבהלה ובמהירות על דלת ביתו של כריס.
כריס פתח את הדלת, למזלי.
נכנסתי במהירות, ובכיתי.
“אדיסון! מה קרה?” שאלה כריס.
אני נבהלת בקלות מדברים.
התעלפתי.
כעבור שעה התעוררתי. כריס היה לבדו בבית, וחשש שהנורא מכל קרה.
התחלתי לפקוח את עיני מעט, וראיתי את כריס מעליי.
“אדיסון, תישארי איתי!
אני לא יכול לאבד אותך!”
הוא ראה שאני מתחילה להתעורר.
הוא נשם לרווחה והביא כוס מים קרים, ושפך עליי, בניסיון להעיר אותי.
הוא הצליח.
עכשיו הוא ממש נרגע.
“כ-כריס?” לחשתי.
“אל תדאגי, אדיסון. הכל יהיה בסדר.” הוא פרש עליי שמיכה, והלך להכין לי קפה.
זה היה ממש מתוק מצידו.
“מה קרה לי?” שאלתי.
“התעלפת,” הוא אמר והווציא ספל קפה מאחד הארונות, “סוכר?” הוא שאל.
“כפית,” עניתי, “אני אפילו לא זוכרת ממה התעלפתי.”
“נכנס לעיר מטרולוניס. האמת שאני קצת מודאג מזה.”
“מטרולוניס רדף אחרי?!” נבהלתי.
“כן,” הוא הגיש לי קפה חם, וסידר את השמיכה מעליי, שעמדה ליפול.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה, אבל חיבקתי אותו.
חיבקתי אותו חזק ובכיתי.
הוא לא ניער אותי מעליו, אלא חיבק אותי בחזרה.
ככה, נשארו מחובקים, ובכיתי.
אחרי דקה או שתים, נכנס אימו של כריס, שמעולם לא פגשתי.
“כריס! מה קורה כאן? מי זו הנערה הזאת?”
היא ידעה עליי, אבל מעולם לא ראתה אותי.
“אמא, זאת מי שאבא דיבר עליה.”
“אה!” היא הייתה מופתעת.
“אז… למה השמיכה, והקפה? ולמה היא נראית כל כך מבוהלת?”
למרות שזה היה מביך, המשכת לבכות, כי ל הצלחתי לעצור. זו הייתה חוויה מפחידה שלא הצלחתי להתעורר ממנה.
“תקף אותה הרגע מטרולוניס,” אמר כריס וליטף את גבי, כאילו לחש לי בעיניו, “די, אדיסון… הכל יהיה בסדר.”
“מטרולוניס! מה עושה מטרולוניס בפרנטלניה?”
כריס עמד לענות, אבל רצה אלי מבלי להקשיב לתשובה.
“די, אל תבכי. הכל בסדר.” היא אמרה, מודאגת.
הם התנהגו ממש כאילו אני בת משפחתם.
“רק חזרתי הביתה לקחת את המטען…” אמרה אמו של כריס, “אני מצטערת שלא אוכל להישאר איתכם, יש לי עבודה נורא חשובה.”
“הכל בסדר, אמא,” אמר כריס, אנחנו מסתדרים."
היא יצאה וסגרה את הדלת בעדינות.
לגמתי קצת מהקפה ונרגעתי מעט.
“להתקשר לאמא שלך, אדיסון?”
הנהנתי בראשי.
ידיי רעדו תוך שהחזקתי את ספל הקפה.
“הלו? גברת אדיסון? זה אני, כריסטיאן… כן… תראי, הייתה היום איזו תקרית… הזמנת את אדיס- - - לורי שתבוא אליי ונלך לטייל ביער. כן. לא, אני לא צוחק. בכל אופן, היא עמדה לבוא ליי ורדף אחריה מטולוניס…”

כריס סיפר לאמא כל מה שקרה.
אחרי הקפה, נרגעתי ממש.
“איך את מרגישה עכשיו?” שאל כריס.
“הרבה יותר טוב,” חיבקתי אותו, “תודה כריס.”
הוא חיבק אותי בחזרה.

עברה שנה שבה כריס ואני יצאנו, ודחינו תמיד את הבקשה של ההורים שלנו.
אבא שלי כבר לא כעס, כי הוא חשב שהנישואין יקרו במוקדם או במאוחר. אבל מתוך האהבה של שנינו, ולא מתוך החוקים.
יום אחד, כריס לקח אותי למקום הכי יפה בעיר: גבעת השלכת.
“את יכולה לפתוח עיניים,” אמר כריס כשהגענו.
פתחתי.
“או, וואו! כריס… זה… זה נפלא! הבאת אותי לגבעת השלכת?”
כריס הנהן.
נישקתי אותו על הלחי.
החזקנו ידיים וצפינו בשמי הלילה, מוארים בזיקוקים בכל מיני צבעים, כי זה היה יום היווסדות פרנטלניה.
היינו שם, ערכנו פיקניק ובסופו של יום…
טוב, אתם יכולים לנחש מה קרה.
כן, כן, לורי אדיסון העקשנית ושוברת החוקים חזרה הביתה עם טבעת.
אמרתי לכם שזה לא יהיה קלישאתי.
תנו לי לנחש: ציפיתם שאלך בעקבות ליבי, ואחפש את אהובי?
אז המזל שלי, הוא שבזכות החוקים הטיפשיים…
מצאתי.

~סוף~

4 לייקים

הנה הסיפור שלי מהמשימה הקודמת:

משתתפות: אליס (אליס בארץ הפלאות) וכיפה אדומה (ארץ האגדות)

אליס ישבה על הדשא הירוק מחוץ לחצרה של כיפה אדומה ודמיינה לעצמה את מה שתרצה לעשות בפעם הבאה שתבקר בארץ הפלאות ותפגוש את חתול הצ’שייר והארנב “אולי נלך לגן השעשועים שנסיכת האסים הורתה להרכיב?” שאלה את עצמה בלחש. “ואולי… אולי נלך…”
“נו, נו, מה אמרתי על לשבת על הדשא?” שמעה אליס קול גבוה וביקורתי מאחוריה. “חשבתי שהמשרתים ידאגו לזה!” המשיך הקול המעצבן. אליס הסתובבה אחורה. מאחוריה עמדה מלכה גבוהה ובלונדינית שלבשה שמלה בעלת חלק תחתון תפוח ועליו קישוטי זהב. היא גם חבשה כתר זהוב גדול.
“מה?” שאלה אליס בחוסר הבנה. “משרתים? שדות? ומי את?” היא קמה לעמידה וניקתה את בגדיה מדשא.
“כן, יפה מאוד, יקירתי, ככה צריך, קודם כל לדאוג לבגדים. אני כיפה, כיפה אדומה, בטח שמעת עלי…” היא עצרה לרגע, נותנת לאליס זמן לענות. כשאליס הנידה בראשה לשלילה כיפה המשיכה, מאוכזבת, “טוב, אני מולכת במקום הזה.” סיימה והביטה במקום. “זה… זה לא גדול, הייתי רוצה יותר, אבל מלכות שנבחרו לא מקבלות הרבה.” אמרה ונאנחה. “צ’רלי אומר שאני צריכה לאהוב את מה שיש, טוב, קל לו להגיד, אחרי שאתה חי בחור קטן ומסריח באדמה.” היא הביטה בארמון הגדול בצבע האפרסק. “זה אחרי שיפוץ,” אמרה והצביעה על הארמון. “החור הזה. תארי לך איך הוא נראה לפני השיפוץ. זה היה פשוט נורא.” היא החמיצה את פניה. “התחלתי את השיפוץ הזה כי כל הארמון נשרף, אבל אולי הייתי צריכה להשאיר אותו כמו שהו—”
"תסלחי לי, " אמרה אליס, שלפתע קיבלה אומץ לקטוע את המלכה הצעירה “אבל איפה אני בכלל?”
כיפה אדומה הזעיפה את מבטה. “את כמו התאומים? הם גם הגיעו מעולם אחר. את בממלכה המרכזית, לשעבר: הרפובליקה של בו פיפ ולשעבר שעבר ממלכת כיפה אדומה. נכון שממלכת כיפה אדומה הוא השם הכי טוב?” שאלה. “אני בחרתי אותו בעצ—”
אליס שוב קטעה את המלכה מבלי משים. “באיזה כיוון ארץ הפלאות? קבעתי עם חתול הצ’שייר ועם הארנב, אני לא רוצה לאחר.”
“ארץ הפלאות? הייתי בארץ הפלאות!”
“מה באמת היית?” שאלה אליס בהפתעה. “חשבתי שאני בת האדם היחידה שהיתה שם!!”
“טוב, גם אלכס וקונר היו שם, גם צפרדי (למרות שהוא לא לגמרי בן אדם), ג’ק, זהבה וזהו.” אמרה כיפה בשביעות רצון.
“למרות שגם מלכת הלבבות היא בת אדם…” המשיכה אליס מבלי משים. “והמלך, והחתול…” היא עצרה לרגע. “החתול נחשב בן אדם? אהה, והכובען! כמובן! איך אפשר לשכוח את הכובען!”
“הכובען? החתול? את משוגעת?” שאלה המלכה
“ו… העורבני, הוא בן אדם? רגע, היה שם בכלל עורבני?” שאלה אליס בלי לשים לב לכיפה אדומה.
“סליחה?” שאלה כיפה אדומה. “את מוכנה להתייחס אלי? באמת! איזו אנוכית! אנוכיות לב!” אמרה בדרמטיות.
“אני חושבת שאומרים רוע לב.” אמרה אליס בקול צלול. “לא אנוכיות לב.” סיימה ושוב שקעה במחשבות.
“לאא, חוץ מזה, אני מלכה, אם אני אגיד, יוסיפו את זה למילון.” לפתע האירו פניה. “שמעת על שייוקספיר?” שאלה את אליס בהתרגשות.
הילדה הקיצה ממחשבותיה “שיוקספיר? את מתכוונת שייקספיר?”
“שיוקספיר, שייקספיר, לא משנה. הוא זה שכתב על המלט ואופלייה!!” המשיכה, מאושרת.
אליס הביטה בה בחוסר עניין מופגן. “אני לא קוראת שייקספיר,” הודתה. “הוא כותב משעמם.”
“טוב, אני כן קוראת שייקספיר. ברור שפשוטי העם לא יכירו את המחזות והסונטות שלו. הוא כותב בצורה שרק אנשים כמוהו, אצילים, יבינו. אני, כמובן, יותר אצילית ממנו!” הוסיפה בחשש שמא אליס תחשוב שהיא לא אצילית, אבל אליס כבר היתה שקועה במחשבות עמוקות ולא שמעה דבר. “את מתכוונת לקום בקרוב?!” שאלה אותה בקוצר רוח ונופפה בעזרת ידייה מול העיניים של אליס.
אליס קפצה. שיערה הבלונדיני עף באוויר ושמלתה הכחולה התנופפה. “מה קרה?” שאלה. “מלכת הלבבות חזרה? הארנב הלבן התחיל לרוץ שוב? תגידי לו שירוץ לאט יותר אחרת הוא ייתקע בעץ ו—”
“מה?!” שאלה המלכה. “הארנב הלבן?”
“ראית אותו?” שאלה אליס בהתרגשות. “אחותי אומרת שאני סתם חולמת אבל אני —”
“חופרת.” מלמלה המלכה בשקט ואז פנתה לאליס. “ראיתי אותו. אבל לא היום.”
“אז זה לא היה חלום? אז את מאמינה לי?” אליס עצרה את שטף דיבורה כדי לתת למלכה לענות.
“זה היה חלום…” בישרה לה המלכה בצער מעושה, ולפתע שמה לב להבעתה הבוכיה של אליס. “לא, לא באמת!” מיהרה להגיד. “זה אמיתי!!”
אליס הרימה את ראשה בשמחה וחיבקה את הבלונדינית הצעירה. “יש! ידעתי!!! רק… מה השעה?” שאלה את המלכה.
“עכשיו… עכשיו ארבע ועשרה. אחר הצהריים.”
“מה?! אני מאחרת! אני מאחרת! היה תענוג לפגוש אותך!” אמרה במהירות ולחצה את ידה של המלכה. “אני חייבת לרוץ למסיבת תה, אני כבר מאחרת. סליחה, סליחה, היה ממש נחמד לראות אותך, אולי ניפגש בעתיד! נדבר! תתקשרי אלי!” סיימה, רקעה ברגלה שלוש פעמים על הקרקע והתחילה לעוף רחוק מהמדשאות הירוקות.

2 לייקים

יואו, איזה משימה ישנההה
אמאל’ההה
נוסטלגיהה

לייק 1

חח, לא יש פה כבר נושא כזה? לשירים וסיפורים?

לא נראה לי

טוב לא נורא, מקסימום יהיו שניים

מהמם הסיפור הזה ממש יפה!
וזה באמת נושא חשוב מאוד!

גם זה שלך רונה ממש יפה! ומצחיק! נדמה לי שכבר אמרתי לך את זה בשיעור עצמו…
עכשיו גם אני אשתף את הסיפור שלי מאותה משימה שרונה שלחה…

משתתפים: ווינטר (ווינטר בלו ילדת פיות) והדרדסים (הדרדסים)

ווינטר חצתה את שמי הלילה בתעופה והסתכלה על הכוכבים שהאירו את החשכה. היא נתקלה בעננן שהדיף ריח פטל, עברה דרכו בצחוק והמשיכה לעוף עד שהגיעה לשלט הכניסה המוכר שנכתב עליו באותיות זהב ארץ קסם. “ווינטר! ווינטר! ווינטר!” קפצו עליה שני הגמדונים החביבים דרוטי וטרודי ורבו ביינהם מי ראה את ווינטר קודם. ווינטר חייכה אליהם והלכה במהירות לבית הפרחים, שם פתחה לה את הדלת פית בית בגווני הערמון והגישה לה עוגיה שהרגע יצאה מהתנור. “שלום ווינטר” אמרה טוליפ “המשימה שלך היום היא לחפש גמדון שאבד קרוב לים הקטיפה, יש שם כבר הרבה יצורים שמחפשים אותו אבל לא תזיק לנו עוד עזרה.” “טוב” אמרה ווינטר בפה מלא עוגיה ויצאה אל ים הקטיפה.

ווינטר הגיעה לים הקטיפה והחלה לחפש את הגמדון שהלך לאיבוד קרוב למים, פתאום היא החליקה על אבן לתוך המים והחלה לשקוע עמוק עמוק ולא הצליחה לעלות לחוף או לשחות למרות שהיא ידעה לעשות זאת טוב. במקום לטבוע היא הגיעה חייה לתוך חמנייה כשהיא שומעת קולות שירה: “לה לה לה לה…” “היי פיה קטנה” ווינטר שמעה קול קורא לה וראתה את דרדסית מסתכלת עליה. “מה אני עושה פה?” היא שאלה מפוחדת מקצת, “מה אני עושה בכפר הדרדסים?” “איך קוראים לך?” שאלה דרדסית ווינטר מיד אמרה לה את שמה היא קראה את הספר הזה מספיק פעמים כדי לדעת לבטוח בדרדסית. “מי זאת?” הגיע הדרדס בר כוח ודרדסית ענתה לו: “זו פיה קטנה בשם ווינטר שלא יודעת למה היא כאן”, “טוב אז אם כך צריך ללכת לדרדסבא, הוא בטח ידע מה צריך לעשות”.

“לכל הדרדוסים!” אמר דרדסבא מופתע כשדרדסית, ווינטר, בר כוח ועוד כמה דרדסים שהם פגשו בדרך, נכנסו לפטריה שלו בהפתעה בזמן שהכין שיקוי מסוים. “שלום דרדסים, מה אתם מדרדסים כאן?” אמר דרדסבא וווינטר ענתה לו, “בזמן שחיפשתי מישהו שהלך לאיבוד נפלתי לים הקטיפה ולא הצלחתי לצאת ובמקום לטבוע הגעתי לאחת החמניות של דרדסית.” אמרה ווינטר והקפידה לא להגיד שמי שהלך לאיבוד זה גמדון. “מעניין, מאיפה הגעת? אולי אני יכול למצוא את המקום הזה באחד הספרים שלי ואז את תוכלי לחזור לשם.” אמר דרדסבא ומיד אחר כך הדרדס ביש גדה אמר שזה רעיון מדורדס להפליא. “ארץ קסם” ענתה ווינטר בשמחה שדרדסבא הולך לעזור לה. “ביינתים את יכולה לדבר איתנו, תמיד רציתי חברה!” אמרה דרדסית וכך היה.

כמה שעות אחרי זה דרדסבא הגיע ואמר: “קראתי את כל הספרים וארץ קסם לא הייתה מוזכרת בהם אפילו פעם אחת.” ווינטר נעצבה והסתכלה על השעון השעה הייתה חמש ארבעים וחמש לפנות בוקר, עוד מעט הוריה יבואו להעיר אותה. “אולי תלכי לנקודה שבה נחתת ותעופי למעלה, את הרי פיה לא? פיות גרות בעננים”. הציע הדרדס גדרני בעודו מסתכל במראה, וזה מה שווינטר עשתה, ולבסוף היא הגיעה לחוף של ים הקטיפה וראתה שכבר מצאו את הגמדון. היא נשמה לרווחה והתעופפה לעבר בייתה.

לייק 1

תודה :innocent:

3 לייקים

אני יכולה לשלוח גם את הסיפור שכתבתי משיעור 23

לייק 1

אלכס ניגשה אל החלון ונעצבה, גשם ירד וטיפות כיסו את החלון והרטיבו הכל. שוב החורף המעצבן הזה הגיע. אלכס שנאה אותו יותר מכל דבר אחר, בסתיו יש עלי שלכת לקפוץ עליהם, בקיץ יש ים שאפשר לשחות בו ובאביב יש דשא שאפשר להתגלגל עליו. רק בחורף אי אפשר לעשות כלום וקר מאוד קר. היא חזרה למיטה ושכבה בה, מדוכאת יודעת שעכשיו היא תיתקע בבית כמו תמיד עד שהחורף יחלוף. אפילו אין בית ספר בחורף! היא כבר החלה להתעצבן, היא הרי שמעה שיש מקומות אחרים בהם החופשה הגדולה היא בכלל בקיץ! בכל חורף אותו סיפור: כל הבית ספר יצא לחופשה בניגוד לכל העונות שבהם בית הספר היה ממשיך לעבוד. היה קר מידי כדי לצאת מהבית אז אלכס נשארה בו ולא היה מה לעשות! “אלכס, תראי מה קיבלתי מאימא היום” התפרצה אחותה הקטנה מישל לחדר. “מה קיבלת?” היא שאלה ומישל הראתה לה זוג מגפיים נוצצות בצבע ורוד. “גם לך יש” אמרה מישל, ירדה למטה ובין רגע עלתה חזרה לחדר עם זוג מגפיים בצבע תכלת. “מה אני הולכת לעשות איתם?” שאלה אלכס בהפתעה, “ללכת איתם כמובן, מה עוד אפשר לעשות איתם?” ענתה מישל. אלכס הסתכלה עליה כאילו מישל השתגעה, וענתה בשאלה גם היא, “מי יוצא מהבית בעונה כזאת?” "כל אדם חוץ מימך, יש הרבה מה לעשות בחוץ לקפץ על שלוליות, ובחורפים המעטים שבהם יש שלג לשחק בו, לראות כלניות, ראית פעם? זה פרח ממש יפה, אפילו ללכת סתם בגשם זה כיף, וכשחוזרים אפשר להתחמם מול האח ולשמוע סיפורים. מתי תביני שלכל דבר יש את יופיו? ענתה מישל. אלכס בהתה בחלון, היא ידעה שאחותה צודקת אבל לא הסכימה להודות בכך – היא אף פעם לא יצאה מהבית בחורף. בסופו של דבר היא נעלה את המגפיים ושתיהן יצאו לטייל.

3 לייקים

איזה שיעור זה?

3 לייקים

כתיבה בעקבות משפטים מעוררי השראה

2 לייקים

של איזה שיעור זה? :smirk:

3 לייקים

שיבוץ משפטים בתוך סיפור

3 לייקים

לא שונה במיוחד

2 לייקים

לדעתי זה ממש לא דומה.

לדעתי זה קצת דומה לא במיוחד אבל מזכיר

2 לייקים